למה כתבתי את ״משה – בן רעמסס״?

״אל תסיים כמוני.״

ככה אבא שלי היה אומר לי כשגדלתי.

הייתי ילד בכור במשפחה קשת יום. תמיד הרגשתי ממנו ציפייה להצליח איפה שהוא נכשל. הייתה לו אמונה עצומה בי, אבל לא היו לו הכלים להראות לי את הדרך.

כמה אבא שלי אהב אותי.

וכמה אני חיכיתי להדרכה שלא הגיעה.

אני חושב שמשם נולדה האובססיה שלי לשני האבות של משה.

רעמסס: עוצמתי ובטוח, מלמד, מדריך, פותח דלתות. האבא שתמיד רציתי.

עמרם: עני אך גאה, מלא בציפייה ובאמונה אמיתית בי. האבא שאלוהים נתן לי.

אז יצאתי למסע של חיי. בלי כלים ובלי הדרכה, רק עם האמונה של אבי. אמונה שהספיקה כדי להפוך אותי לבן זונה די מוצלח ותחרותי מדי, שבעיקר צמא לראות זיק של גאווה בעיניים של אדם אחד.

בעיניים של אבא שלי.

משה הוא אני. גם רעמסס.

הסיפור הזה שואב אותי בגלל המשקל שהורים מניחים על כתפי ילדיהם, מבלי שאף צד מבין עד כמה הוא כבד.

רעמסס חולם שמשה יציל את האימפריה שבנה.

עמרם מאמין שמשה יושיע את בני ישראל מעבדות.

שניהם רוצים שהוא יצליח במקום שבו הם נכשלו.

שניהם מאמינים בו. אולי קצת יותר מדי.

ומה משה רוצה?

מקום שבו יוכל להיות עצמו. לבחור את דרכו. בלי תפקיד גדול, בלי הוכחות, בלי ייעוד כבד מנשוא.

אני לוקח את הסיפור הכי גדול בעולם ומחפש בתוכו את הרגעים הקטנים: מבט של אב, ציפייה של בן, אהבה שהופכת למשא.

מתוך המקום הזה נולד הספר שלי: ״משה – בן רעמסס״.

קוראים לי משה קאזן. יזם ואיש עסקים, נשוי לתאה, אבא לניקול, ליאן ומאי.